ביישוב בו אני גר נתקלתי בשני חולי אלצהיימר, אחד מהם הכרתי טרם מחלתו. ההיכרות האישית הזאת הראתה לי את מידת הסבל הנגרם למשפחות. לעיתים הדבר שקול ממש כנגד מחלה ממארת אחרת כמו סרטן או איידס כאשר האדם שהכרת נעלם לנגד עיניך. כל הקלה במצבו של חולה כזה, מעטה ככל שתהיה הינה יותר ממבורכת.

אט אט מיקרוסופט מתחילה לשנות את תדמית התאגיד הדורסני, לפחות בעיני כותב שורות אלה. במימון של למעלה מחצי מיליון דולרים, פיתוח חדש מבית מיקרוסופט נותן תקווה לשיפור והקלה במצבם של חולים במחלות שכחה.

במעבדות המחקר של מיקרוסופט שקדו בשנים האחרונות על פיתוח ה-SenseCam, מצלמה קטנה שנועדה להענד על צוואר המטופל ולצלם באופן אוטומטי תמונה אחת בכל שלושים שניות.

המצלמה מצויידת בעדשת "עין הדג" לקבלת תמונה רחבה יותר מהרגיל וממשק משתמש פשוט לתפעול. התוצאה המתקבלת היא מאגר תמונות, רסיסי חיים המשמשים טריגר לזכרונו הלקויי של המטופל ומאפשרים לו להזכר במאורעות שעבר.

המפרט הטכני של המצלמה נראה low-tech משהו, אך מאחר והמטרה איננה לצלם באיכות גבוהה אלא לעורר את זכרון המטופל, די בתמונות ברזולוציה של 600X400, מה שגם מותיר שטח אכסון רב יותר על כרטיס הזכרון ומאפשר לאגור כ-30,000 תמונות על כרטיס בודד.

כעת רק נותר לדאוג שהמטופלים יזכרו להטעין את הסוללה…:)

לקריאה נוספת:

עוד מידע באתר סנסקאם

דה-מרקר

בעת שכתבתי תגובה בבלוג של גיא, נזכרתי בממשק ניסיוני שנערך ב-1977 ב-MIT שסיפר עליו ניקולס נגרופונטי בספרו "להיות דיגיטלי". בניסוי זה המשתמש ישוב על ספה ובעזרת עזרים פיזיים נוספים כמו טלפון וספר (טריוויה: מכאן מקור השימוש באייקונים), הוא מנווט במרחב וירטואלי של עיר בשם DataLand . למרבה שמחתי מצאתי ברשת כמה תמונות ומסמך PDF שהעלה קולגה של נגרופונטי, ויליאם דונלסון.

כבר בשלב המוקדם ההוא נחקרו היתרונות והחסרונות של התמצאות אנושית במרחבים תלת מימדיים. המערכת איפשרה למשתמש להזין נתונים ולאכסן אותם בכל מקום שחפץ במרחב.

התרגום של התנהגויות פיזיות מהמציאות לעולם הוירטואלי יכול להיות חווייתי ולספק לנו יתרונות אדירים. תרגול של יחידת קומנדו על מפה וירטואלית תלת מימדית של היעד טרם המשימה תעניק ליחידה היכרות כמעט מוחשית עם השטח.

מצד שני תרגום ישיר מדי של הסביבה הוירטואלית למחשב מייבאת את הבעיות של העולם האמיתי למקום שאין צורך שיתקיימו. בכך חטא ה-3D desktop. מגניב למראה אך פונקציונאלי פחות מהסביבה הדו מימדית.

אנו מתמצאים במרחב התלת מימדי הפיזי נהדר בעזרת ממשק מעולה, הידיים שלנו, הראש, הצוואר. כשאנו נאלצים לבצע את אותן פעולות בעזרת הממשק הדו מימדי של המחשב, אנו מוגבלים ומותשים במהרה.

ייתכן כי המפתח להתמצאות בסביבות אלו נעוץ בפיתוח התחום של הממשקים המוחשיים (Tangible Interface), אך גם אז יש להזהר בתרגום ישיר מדי של המציאות. העולם הוירטואלי איננו העולם האמיתי והוא לא מוכרח להיות כזה. לפחות לא בדיוק.